יש משהו בתמונה הזאת שעצר אותי.

חדר ריק. כמה כיסאות פלסטיק לבנים בפינה. אורות ניאון. קירות שעדיין מחכים לתוכן.

ובדיוק בגלל זה היא כל כך יפה.

כי אני יודע מה הולך להיות שם. אני יודע איזה אנשים הולכים לשבת על הכיסאות האלה, איזה ילדים הולכים לרוץ בין הכניסות, איזה שישי בערב הולך לקרות שם - הפעם הראשונה שמישהו בקיבוץ מסילות יגיד "ניפגש בבית הכנסת" ויתכוון למקום שהוא שלו, של הקהילה שלו, של הבית שלו.

זה לא קורה מאליו. ואתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט "הם לא מחפשים את זה" כשמדובר בקיבוצניקים? הרבה. אבל אני לא מסכים. אנשים לא מחפשים דת - הם מחפשים שייכות. הם מחפשים מקום שבו מכירים אותם בשם, שבו לא צריך לסביר מאיפה אתה בא ומה אתה מאמין, שבו אפשר פשוט - להיות.

ובקיבוץ מסילות אנחנו בונים את המקום הזה. לאט, בכיסא אחד בכיסא. בקיר אחד אחרי קיר. בשיחה אחת, בחיוך אחד, בפתח דלת פתוח לכל מי שמגיע.

אם זה נוגע לך - אנחנו כאן, ממשיכים לבנות.