יש משהו שמציק לי בצורה הכי טובה שיש - כשאני יושב מול אנשים שבחרו לחזור. לא לברוח, לא לחכות שיהיה "בטוח יותר" - אלא לשבת ולהגיד: שלומי, גבול הלבנון, זה הבית שלנו.
הפגישה הזו עם אסף, ראש מועצת גליל עליון, לא הייתה רק פגישה. ישבנו שם, המשפחות האלה מצד אחד ואנחנו מהצד השני, ובאמצע השולחן היה משהו שקשה לתאר במילים - נחישות שקטה. לא גבורה סרטית, סתם אנשים שיודעים מה הם בוחרים ובחרו בכל זאת.
ופתאום אני נזכר למה אני עושה את מה שאני עושה. כי קהילה זה לא רק כתובת. זה האנשים שמסביב לשולחן שמחזיקים אותך גם כשהמצב לא פשוט.
אם יש משפחה שמחפשת לחזור לצפון ומרגישה שצריך מישהו שיחזיק איתה את התהליך הזה - אנחנו כאן.
