היום קבענו מזוזה בבית חדש, ופתאום נזכרתי בהודעה הזו.

אנט ובועז קדרון מבארי. אוקטובר 2019 - הגעתי אליהם דרך רחל פריקר האהובה, קבענו מזוזות, ברכנו, חזרתי הביתה. אחד מאותם ביקורים שחרוטים לך קצת בלב ואז החיים ממשיכים.

ואז בא ה-7 באוקטובר.

וכשקיבלתי את ההודעה שלהם - ידיי ממש רעדו. הם שרדו. 19 שעות בממ"ד. מחבלים מסביב. והבית לא נשרף. לא נשרף. מתוך בארי, הבית הזה עמד. ואנט כותבת לי, בצניעות ובאמונה שכמעט שוברת אותך, שהיא מאמינה שהמזוזות שמרו עליהם. ועכשיו הם מפנים את הבית לקראת הריסה, ושואלת אם אפשר לקחת את המזוזות לבית החדש.

כן, אנט. מותר. ויפה. ונכון. ומרגש עד עמקי הנשמה.

המזוזה היא לא קמע. היא לא קסם. היא שם, על המשקוף, כדי שבכל כניסה ויציאה - תזכר. תזכר שיש בית, שיש ערכים, שיש משהו ששווה לשמור עליו. ואולי זו בדיוק הסיבה שכשאדם קובע מזוזה מתוך אמונה, מתוך בחירה, מתוך רצון אמיתי - משהו בבית משתנה. לא תמיד אפשר להסביר את זה בהיגיון קר. אבל אנשים שעברו את מה שאנט ובועז עברו - הם מסבירים את זה בדרך אחרת.

השבוע, חזרנו לבארי לקבוע ביחד את המזוזה