נסענו להכנסת ספר תורה בקיבוץ להבות חביבה לעילוי נשמות אושי ויענקי פלאי. אין מילים בכלל לתאר אירוע מרגש כזה. נסו לדמיין: קיבוץ. בית כנסת על גלגלים בחצר בית. עילוי נשמות לילדים טהורים. אבא אברהימי פלאי שעומד על רגליו בניגוד לכל הסיכויים ומחבק את ספר התורה. יונתן פלאי התינוק בן החצי שנה כובש הלבבות. ועם ישראל ברגע של חיבור מתוק.

אני רוצה לקחת אתכם קטן אחד בתוך ההתרחשות הגדולה.

אנחנו עומדות במעגל נשים עם דבורי, היא מספרת על איך הגיעו בכלל לקיבוץ, על הרב שלמה רענן מאיילת השחר, ועל קשרים מתוקים שנרקמו ואז מעבירה את רשות הדיבור לגלי:
"אני מורה בתיכון בחדרה. היום נסענו לטיול עם התלמידים. שאלתי את ירין הנהג (מיודענו) מתי חוזרים היום הביתה? ואז הוא מספר לי שהוא חייב לחזור מוקדם. הוא חייב ללכת להכנסת ספר תורה אצל חבר שלו בקיבוץ להבות חביבה. אני מתעניינת. זה מדבר אלי הדברים האלה. ואז הוא אומר לי את זוכרת את הילדים מהפיגוע ברמות? אני הודפת אותו. למה אתה מספר לי את זה? יש לי נגיעה אישית לענין". כאן כבר גלי נחנקת ומספרת לנו שעמית - הבת שלה היא חיילת, תצפנית. בעטרות. באותו יום שישי ארור בשעה 4:38 היא שולחת לאמא שלה הודעה שהיא איישה את העמדה וראתה את הפיגוע בלייב. עמית נכנסת לתקופה מאוד קשה בעקבות המראה. מסתבר שהנפש הרגישה שלה מתקשה לעמוד בזה. אחרי 3 חודשים היא ממש נשברת. מסתבר שהיא הסיחה לפי תומה קצת לפני שהעמדה הזו פשוט משעממת ושכדאי שיהיה פה קצת אקשן. היא לרגע לא צפתה שיקרה מה שקרה. והמשפט הזה רודף אותה. ההורים שלה הפכו את העולם כדי לעזור לעמית לחזור לעצמה. למקום שלה. לשלוה שלה. זה אתגר לא פשוט. חלומות על הפיגוע ורגשות אשם היו שם כל הזמן. "יום אחד כשתהיי יותר חזקה, נלך למשפחת פלאי ואת תראי כמה החיים חזקים. ואיך ממשיכים לחיות למרות הכל".

"היום", היא חוזרת לסיפור מהבוקר, "ירין מספר לי על הכנסת ספר התורה בקיבוץ להבות חביבה. על הילדים ועל דבורי שתגיע עם המשפחה.

אני חייבת להגיע עם עמית לשם! הלוואי שהיא תסכים.

וזהו. עכשיו אנחנו כאן אתכן". מספרת גלי ומחבקת את עמית.