הבוקר בשעה 6.00 כבכל יום, החלה התפילה והאמת, ששום דבר לא הכין אותי להפתעה שנכונה לי.

ב6.05 נכנס נער שאך לפני חודשיים חגג בר מצוה. הוא בא עם התפילין וניגש אלי וביקש שאעזור לו להניח.
עזרתי לו, הגשתי לו סידור והוא התיישב ועקב אחרי מי שקרא את פסוקי דזמרה בקול.

אחריו נכנסו עוד 7 נערים, חמשה מתוכם עשו בר מצווה בחודשים האחרונים ושניים בשבועות הקרובים יחגגו. הם באו עם התפילין, הניחו אותם ועקבו אחר התפילה.
נורא התרגשתי. זה לא מחזה שכיח שנערים מגיעים לתפילה בבוקר.

בתשובה לשאלתי מה גרם להם להגיע, ענה לי נועם "מה זאת אומרת למה? יום השואה היום! הרגו אותנו כי אנחנו יהודים אז זה שאנחנו כאן, מניחים תפילין זה הניצחון שלנו!" 
הרב, הוא פונה אלי וממשיך, את זוכר שבבר מצוה שלי הראתי לך את התפילין של סבא רבא שלי שהבריח אותן במחנות,  ואמרת לי בהתרגשות, תראה על מה יהודים חרפו את נפשם, זה כל כך חדר לי, שהחלטתי שביום השואה כך אנציח אותו ואת השואה.

אני ממש דמעתי, נער יהודי שמרגיש שבכך הוא יהודי וכך הוא מנציח את השואה!
וזה עד כדי כך חדר לו שהוא הצליח לגרום לחברים בכיתה להגיע ב6.00 בבוקר לתפילה להניח תפילין.

מי כעמך ישראל!