אני עומד כאן, באמצע האתר, ואבק הבטון מתיישב על הנעליים שלי. קיבוץ עינת – מקום של אנשים שחיים יחד, חולקים חלומות. בית הכנסת שלנו לא נבנה רק מאבן ופלדה; הוא גדל מתוך הרגעים הקטנים, מהשיחות בגינה, מכך שמישהו האמין שאפשר לבנות מקום שכולם ירגישו בו בבית. הבנייה הזו היא כמו שיר שלא נגמר – כל לבנה מלטפת את האחרית של הסיפור, ואני רק מבקש מכם: בואו להרגיש איך הלב של הקהילה הופך לקירות.