יש משהו קסום במפגש פנים אל פנים אחרי שיחות טלפון ארוכות. עומדים ברחוב, אור הערב מתחיל לרדת, וכל מה שהיה עד עכשיו קולות ומילים מקבל פתאום צורה וצבע.
לפעמים אני תוהה איך זה שדווקא דרך שיחות טלפון אפשר ליצור קשר כל כך עמוק. אולי כי אין את כל ה"רעשים" של המראה החיצוני? כי אנחנו מקשיבים באמת למה שבפנים?
אבל כשנפגשים סוף סוף, זה כמו להשלים פאזל. המילים מקבלות חיוך, הקול מקבל מחוות ידיים, והשיחה זורמת כאילו הכרנו כבר שנים. פשוט מדהים איך אפשר להרגיש בבית עם מישהו שרק עכשיו פגשת לראשונה.
וזה בדיוק מה שקורה כשנותנים הזדמנות אמיתית למפגש - בין אנשים, בין דעות, בין עולמות. כי בסופו של דבר, כולנו פשוט רוצים להקשיב ולהישמע, להבין ולהיות מובנים.
