את המכתב המצמרר הבא קראנו עם דמעות בעיניים. מכתב ששלחה בשמת, למשפחתה של גילת - החברותא שלה. זו שמעולם לא פגשה ולעולם לא תפגוש.

 

משפחת לב היקרה,

הקשר בין גילת לביני התחיל כשגילת פנתה אליי באוגוסט 2012, לאחר שקיבלה את הפרטים שלי מארגון חברותא המקשר בין אנשים חילונים לא.נשים דתיים.

החברות בינינו נרקמה כמעט מידית. גילת הצליחה בחוכמתה הרבה להבין את הצורך שלי ללמוד ולהבין את המסורת, בלי ללחוץ במקומות שהיו לי פחות נכונים ונוחים.

היא מצאה זמן לשוחח איתי עם כל מגבלות הזמן שהיו לי עם נסיעות לארה"ב הילדים והעבודה היומיומית. גילת הצליחה למצוא דרכים לקשר את עולם העבודה שלי, המשפחה והחוויות שלי לתוך פרשות השבוע, פתגמים ומידע הקשור ליהדות ולעודד אותי בימים מורכבים.

מצאתי את עצמי לא פעם משתפת את גילת בסיטואציות מתפקידי כמנכ"לית הנוגעים בקבלת החלטות ובהתייחסות לעובדים, שותפים ומנהלים. היא תמיד הייתה אוזן קשבת, חיזקה אותי ואפשרה לי לפתוח את הראש ולראות את הדברים מחוץ לקונטקסט המיידי שלהם ולהבין שלא הכל בשליטתי ולא הכל אני מבינה. בהקשר הזה, היא מצאה עבורי טקסט שנקרא "גם זו לטובה" מתוך ספר שיחות ומוסר.

בין הפעמים האחרונות שהצלחנו לשוחח ממש ,היה כשהייתי בדרך לראיון עבודה בנובמבר, לאחר שסיימתי תפקיד משמעותי של 3 שנים וגילת אמרה לי שהתפקיד שלי הוא להיות גם אמא. שמחתי על העצה הזו שהתחברה לי לתחושות הלב ומאז בחרתי להיות בפסק זמן ולהנות עם הילדים.

ב 3 שנים האחרונות מאז שהכרנו לא עבר ערב חג שהיא לא שלחה לי כמה ברכות, טקסט לקרוא, סרטון לראות, בירכנו זו את זו בחג שמח והרבה מהשבתות שלחנו "שבת שלום". מבחינתי גילת היא חלק מהבית, המסורת, המשפחה.

שמחתי לראות את ההזמנה והציור שהיא ציירה לחתונה של שמואל ונחמה ולקבל את התמונות של החופה ושלה יפה בחולצה הלבנה והחצאית אדומה בחתונה, כמה היא הייתה יפה! מלאת אור והילה. אני שמחה שהספיקה עוד להנות בה.

בדצמבר גילת שיתפה אותי שמחלת הסרטן חוזרת אליה שוב, ובין השורות הבנתי שהמצב לא כל כך טוב, מאז מצאתי את עצמי שולחת לה שבת שלום ומדליקה נרות שבת ומתפללת עליה.

לפני כמה חודשים גילת ביקשה מארגון חברותא שימצאו עבורי חברה חדשה, כשהיא סיפרה לי כבר הבנתי שאני הולכת ומאבדת אותה. הטלפון של החברותא החדשה שלי הגיע כשבוע לפני לכתה של גילת, היה מדהים לראות שגילת דאגה שאני אמשיך ואלמד גם אם היא לא תוכל לעשות זאת. קיבלתי חברותא חדשה מקסימה, אני בטוחה שגילת דאגה גם לזה. את הפגישה השניה שלנו ייחדנו לקריאת פרקי תהילים יחדיו לזכרה של גילת.

בשבוע האחרון היא כבר לא הייתה על הוואטספ, בלב כבד ידעתי שאני הולכת ומאבדת אותה ומסתבר שכשהתפללתי עליה ביום שישי, היא כבר עזבה אותנו יום קודם, בחמישי בערב.

לפעמים זה מוזר לחשוב, שבעצם גילת ואני אף פעם לא נפגשנו פנים מול פנים (למרות שהיא הזמינה) ובכל זאת החברות בינינו הייתה כל כך עמוקה. מאז פתיחת הוואטספ אני מבינה שאני לא היחידה שגילת הצליחה לחבק ולא היחידה שהיא נכנסה לה עמוק ללב. כך שאני מבינה שבעצם זה לא כל כך מוזר.

נדמה לי שגילת הייתה מלאך שהסתובבה בינינו.

אני רק מצטערת שלא כתבתי לה עד כמה אני אוהבת אותה והיא חשובה לי: גילת, תודה על כל מה שלימדת אותי, אני אוהבת אותך מאוד ואת חסרה לי כל שישי בהדלקת נרות , בשבתות ובחגים ובהתייעצויות הקשורות בהחלטות היומיומיות.

אלי והילדים, אני מחזקת וחושבת עליכם ואני רוצה שתדעו, שגם בעיר יבנה יש אישה שחושבת ומתגעגעת לגילת הנפלאה ברגעים הקטנים והגדולים של החיים.